האם כדאי (ואפשר) להתעלם מרגשות?

מטופלים רבים מגיעים עם תפישה לפיה הרגש הוא גורם מפריע בחייהם, הם חווים רגשות כגורמי בלבול, פוגעים בשיקול הדעת, מביכים או מפריעים להשגת מטרותיהם. מתוך העמדה הזו הם משקיעים מאמצים בנסיונות לשלוט, להתעלם ואף להעלים את הרגש מחייהם. לא פעם מטופלים אלה נמצאים תחת הרושם שהצליחו להשתלט או להפסיק רגשות מסוימים, ולעתים תכופות הם כועסים על עצמם אם הם לא מצליחים להפסיק לעסוק במשהו שמטריד אותם או להעלים הרגשה מסוימת. כאשר מדובר ברגשות שמתויגים כ"שליליים", כמו כעס, עלבון, עצב, געגוע, נוסטלגיה, המאמץ שמושקע בלהפסיק אותם והכעס על חוסר השליטה ברגשות חריפים במיוחד. מטופלים שנפגעים מאדם קרוב מנסים "לכבות" את העלבון בתואנה שהפגיעה שלהם אינה מוצדקת, מטופלות שכועסות על חברה שפגעה בהן מתעצבנות על עצמן כשהן לא מפסיקות להרגיש חום וגעגוע לחברה הפוגעת.

אמנם רגשות חזקים אכן יכולים לפגוע בשיקול הדעת שלנו, אך חשוב להבהיר שניהול רגשות הוא משימה עדינה ומורכבת עם השלכות משמעותיות לטווח הארוך. אתחיל בפער שבין רגשות להיגיון. העולם הרגשי שלנו מתנהל באופן לא הגיוני לא פעם, וזה בסדר: אנחנו לא תמיד מתאהבים באדם שהגיוני להתאהב בו, לא תמיד אוהדים קבוצת ספורט שיש לה סיכוי לנצח, לא בוחרים בצורה רציונלית את הוויכוחים שלנו בחיים. לרגשות אין היגיון, ולא צריך לצפות מהם להיגיון. במובן מסוים זה מה שטוב בהם, הם פשוט שם, עובדים לפי מערכת כללים משל עצמם והופכים את החיים שלנו לצבעוניים. ועם זאת, הרבה מההחלטות והפעולות שלנו בחיים מושפעים משמעותית מעולם הרגשות שלנו: מה לאכול ומתי, מה להגיד בשיחה בעבודה, איך לקרוא לילדים שלנו, לאיזו מדינה לטוס, איזה בגד לקנות. גם כשנדמה לנו שהחלטנו החלטה שקולה ורציונלית, סביר לשער שהיו מעורבים בה רגשות, מודעים ולא מודעים.

וכעת לגילוי המרעיש, כמעט ואי אפשר לשלוט ברגשות באופן רצוני, בעיקר לא ברגשות חזקים ומטרידים. אם היה אפשר לשלוט בהם אנשים היו מפסיקים להתאהב, כי זה ממש מפריע ומבלבל, אף אחד לא היה מקבל החלטות שטותיות, מי שחווה חרדה, דכאון או פחד היה מתגבר עליו כבר מזמן, לא היו בגידות במערכות יחסים וכן הלאה. מה שכן קורה כאשר אנשים "שולטים" ברגשות הוא שנעשה שימוש במנגנוני הגנה חזקים במיוחד. מנגנוני ההגנה העוצמתיים  הללו מצליחים לייצר עבורם מעין העלמה לכאורה של רגשות שמטרידים אותם: הפחד, הכעס, או העלבון נחווים על ידם כאילו מעולם לא עלו בדעתם, או שצצו לרגע ונעלמו כלא היו. כששואלים אדם כזה על קיומו של הרגש, הוא מתאר הרגשה של משהו נשכח ורחוק מאד. למראית עין נדמה שהאדם ניער מעליו רגש חזק מאד, הוא מתנהג כאילו כלום לא טורד אותו. למשל אדם שחווה ריב סוער עם שותף קרוב לעבודה שממש לא זוכר את סיפור הריב יום למחרת. או מישהו שלפתע שכח לגמרי שלפני כמה ימים איבד אדם קרוב. או חברה שלא זוכרת אירוע דרמטי וקשה מההיסטוריה האישית המשותפת שחברתה זוכרת היטב.

מה שקורה במקרים האלו איננו שליטה ברגשות אלא כיבוי עוצמתי של ההקשבה אליהם. לעתים, בטווח המיידי, הכיבוי יכול להיות יעיל. למשל, כאשר בשעת אסון וסכנה, כשאנחנו עסוקים בהישרדות, מנגנונים עוצמתיים פועלים ומאפשרים לנו להמשיך לתפקד ולהתעלם מאירועים גדולים שנושאים משמעות ניכרת עבורנו. כשאנחנו חוזרים לחוף מבטחים המנגנון אמור לפחות ואנחנו מתחילים להבין את המשמעויות של מה שקרה לנו, להתאים את עצמנו למצב החדש, אולי ללמוד משהו מהניסיון שכרגע חווינו, לאסוף את השברים ולהרכיב אותם מחדש.

כאשר אנחנו עושים שימוש מתמשך במנגנוני הגנה עוצמתיים שמתאימים לסיטואציות הישרדותיות הנפש שלנו משלמת מחיר מצטבר: ראשית, שימוש במנגנונים כאלו דורש השקעה גדולה של אנרגיה. להתעלם מאובדן של אדם קרוב מחייב אותנו לא לשים לב להרבה סימנים יומיומיים שמזכירים לנו שאיבדנו אותו, הסינון הזה הוא מאמץ מתמשך שלוקח הרבה מהקשב שלנו. שנית, שימוש ממושך במנגנונים האלו לא מאפשר לנו את תחושת חוף המבטחים. כיוון שאנו חשים כל הזמן במצב הישרדות, גם כשאנחנו מגיעים למיטה בסוף היום אנחנו עוסקים בהתעלמות ממחשבות שעלולות לצוץ ולהזכיר לנו משהו מצער או עצוב. אין זמן בו אפשר להירגע ולהבין מה קרה לנו, ללמוד מהניסיון ולהתאים את עצמנו למצב החדש. ולבסוף, הגוף והנפש מתחילים להתרגל להימצאות במעין מצב חירום מתמשך, הדריכות נהיית חלק מההוויה שלנו, המתח מצטבר, השרירים מעט פחות רפויים. עם הדריכות אנחנו לא יכולים להבחין עוד בניואנסים הפחות דרמטיים של החוויה, ליהנות ממגע רך, מטעם עדין, למעשה מכל היבט בחיים שאינו נוגע לחוויית ההישרדות. במובן מסוים אדם שעושה שימוש במנגנוני הגנה כל כך עוצמתיים למעשה חי יום יום את האירוע הדרמטי ממנו ניסה להתעלם, על אף שהוא נגמר מזמן.

 

לקריאה על שימוש במנגנוני הגנה מעודנים יותר =>

 

*מבוסס על גישת טיפול המכונה תרפיית קבלה ומחויבות (ACT).

* אין לראות באמור לעיל המלצה או אמצעי איבחוני או טיפולי.

רותם ירושלמי | פסיכולוג בתל אביב
  • Facebook - Black Circle