חלקים נכבדים מהקיום המנטלי שלנו, מהזהות שלנו הם הגיוניים ורציפים, כך למשל אנחנו יודעים מה שמנו, היכן אנו עובדים, מיהם בני הזוג שלנו, החברים והמשפחה שלנו, מה המקצוע שלנו או מהיכן אנחנו. אלו היבטי זהות שנשארים יציבים רוב החיים ועוזרים לנו לזכור מי אנחנו, מה הזהות שלנו. אפשר לראות בהיבטים האלו את עמודי התווך שעליהם אנחנו ניצבים, ומכיוון שלכל אדם יש כמה עמודים עיקריים כאלה, היציבות נשמרת לרוב גם אם עמוד אחד משתנה או מתערער. למשל גם אם אנחנו עוברים דירה או כשאנחנו עוזבים את מקום העבודה שלנו, עדיין נשארו לנו לא מעט עמודים חזקים עליהם אנחנו יכולים להישען ולהמשיך "להכיר" את עצמנו.

 

יחד עם זאת, תופעות רגשיות שונות יכולות להתעורר בשעה שאחד העמודים מתחלף. דוגמא טובה לכך היא פרידה מבן זוג. בפרידה כזו מטופלים מספרים לפעמים על תחושה שהם "תלויים בין שמיים לארץ", "איבדו חלק מעצמם", "הלב נשבר לרסיסים" וגם על הרגשה שהם לא יודעים מי הם עכשיו. ברגעים כאלו, של משבר פסיכולוגי, אנחנו פוגשים חלקים נוספים בזהות שלנו, חלקים שמרגישים פחות מוכרים ופחות יציבים, אפשר לתאר אותם כחלקי עצמי קדומים, מתקופות אחרות. כמו אזורים לא מגובשים בזהות שלנו, שנושאים בחובם לעתים תכופות, גם פחד או כאב ישנים. הם יכולים להיות זכרונות של תקופות בהן הזהות שלנו היתה פחות מגובשת, או רגעים של פגיעה רגשית שנחוותה בעוצמה, למשל הורה או מורה שאמר משהו על נקודה מאד רגישה. התחושות שמתעוררות במקרים כאלה יכולות להיות של עצבות מוכרת, בדידות גדולה, תחושת ערך עצמי מופחת ועוד.  

 

בימים כתיקונם, כשכל עמודי התווך המוכרים יציבים ועומדים במקומם, האזורים האלה פחות נראים ומורגשים, וגם אם הם צצים לרגע, עד מהרה אנחנו דוחקים אותם למקום ממנו הגיעו. לדוגמא,  כשאנחנו שומעים שיר שהיינו מאזינים אליו פעם או מריחים ריח מסוים שמזכיר חוויות עבר, פתאום עולה לנו זיכרון מעט עצוב. מכיוון שהנטייה הטבעית היא להחזיר את הזיכרון העצוב למקום ממנו בא, קרוב לוודאי שהזיכרון יעלם בין עיסוקי היום יום תוך רגעים קצרים. בעיתות משבר, כאשר אחד מעמודי התווך נפגע או מצוי בתהליך של שינוי, החלקים האלו בנפש שלנו מופיעים ונשארים. הם עשויים לבוא לידי ביטוי בתסמינים רגשיים מוכרים, למשל, מחשבות חוזרות שקשה לשחרר אותן, צורך לעסוק או לנסות לשנות את המציאות למרות שיודעים שאי אפשר, רגשות שמתפרצים בפתאומיות, תחושות של ריקנות או קושי לצאת מהמיטה ולהמשיך לתפקד. התסמינים האלה יוצרים לעתים קרובות סיבוכים נוספים: הימנעות ממקומות שעשויים להזכיר לנו את הכאבים והפחדים, תגובות בין-אישיות סוערות, קבלת החלטות נמהרת מתוך מטרה להימנע מהרגשות הקשים ועוד.

 

הנטייה לדלג על התחושות, הזכרונות או המחשבות שעולות נמצאת תמיד, אך ההקשבה הייחודית של המטפל בשילוב עם המסגרת הטיפולית הבטוחה והמוגדרת הופכות את התחושות האלה והתסמינים להזדמנויות חדשות; במקום לדחוק את התכנים האלו חזרה פנימה, המטפל מזמין למשוך את זנבות החוויה האלו החוצה ולפגוש את החוויות הקשות שנזכרנו בהן שוב, להכיר את היסודות של הפחדים והכאבים שלנו ולמצוא דרכים חדשות ויעילות יותר להתמודד עימם. זו משימה ממושכת שדורשת זמן, אמונה, התמדה, ניסיון והקשבה ייחודית, כזו שמזהה את זנבות החוויה האלה בזמן אמת ומזמינה אותם להתגלות. זו ההקשבה הייחודית לפסיכותרפיה.

 

בהקשר הזה, המושג "כאן ועכשיו" הוא ביטוי בעל חשיבות עיקרית במסגרת פסיכותרפיה. במובנו המעשי בתוך הטיפול הוא ההזמנה שהשיחה המתנהלת במסגרת הטיפול תעסוק ככל הניתן בחוויה של המטופל שמתרחשת ברגעים אלו בחדר הטיפולים, בין אם בנוגע לתחושות שהוא חש ברגע הנוכחי, בין אם ביחס כלפי המטפל או מחשבות בנוגע לחדר הטיפולים, מסגרת הטיפול או כל דבר שעולה בדעת המטופל בשעת הפגישה. הטיפול מחזיר אותנו שוב לתכנים הפחות נעימים ולנטייה לדחוק אותם במהרה. בדרך כלל תכנים אלו מופיעים ב"תחפושת", ולרוב בתוך המסגרת הטיפולית הם מופיעים בתוך מערכת היחסים בין המטפל והמטופלת. כך למשל, תחושות קדומות של ניצול וחוסר הוגנות בילדות עשויות להתגלם במחשבות על כך שהמטפל מסיים את הפגישה בדיוק בזמן גם אם המטופל מרגיש שזהו רגע מיוחד. בעוד שביום יום, למשל אצל הרופא, או בשיעור פרטי, המטופל נוטה לסלק את המחשבה הלא נעימה הזו מראשו כדי למנוע אי נעימות או אפילו עימות, בתוך הטיפול תחושות כאלו הן חומר חשוב והמטפל אף עשוי להזמין התייחסויות כאלה בשאלה או בשיתוף לגבי תחושתו. ברגע שחוויה כזו עולה בטיפול, נפתח פוטנציאל לשיחה אותנטית ואמיתית עליה, בתחילה בתוך ההקשר הטיפולי אך לעתים מתעוררים זנבות החוויה האלו, אם מצליחים לגעת בהם ולהישאר עימם, מעלים זכרונות נוספים מתחומים אחרים בחיים בהם היתה תחושה דומה. "איוורור" הזכרונות האלה והתחושות הללו מוביל לעתים תכופות לתחושת הקלה, פורקן ושחרור רגשי, המטופל מרגיש פעמים רבות שההימנעות והצורך לדחוק את החוויות והזכרונות הלא-נעימים פוחתות ובמקומם נותרים מרחב פנאי ואנרגיה לעסוק בנושאים יותר קונסטרוקטיביים.