שני מגנוני הגנה בולטים שאנשים נוטים להשתמש בהם באופן דומה הם הדחקה והכחשה. בעוד שהדחקה נחשבת מנגנון הגנה מאוזן יחסית, הכחשה היא מנגנון עוצמתי שתובע אנרגיה רבה ופוגע בקשר של המכחיש למציאות. ההדחקה משאירה אותנו בקשר עם הגורם המטריד, אך שמה אותו בצד עד לרגע שבו נהיה פנויים יותר להתמודד עימו. ההכחשה עושה מאמץ לבטל את קיום הגורם המטריד כדי להוציא אותו מהתודעה שלנו. ניקח לדוגמא הכנה לבחינה בה נתקלים בנושא שאנחנו לא מבינים והדבר מסב לנו אי נחת וטרדה, נוכל לנקוט בהדחקה, לומר לעצמנו "אני כרגע לא מצליח להבין, זה לא נעים, מדאיג, אבל לא אעסוק בזה כרגע ואמשיך לשאלות הבאות". מה שיאפשר לנו לחזור לנושא בהמשך כשיש לנו יותר כוח ופנאי ללמוד אותו מחדש. הכחשה במקרה כזה תהיה דילוג על הנושא ועל השאלה ללא כוונה לחזור אליה בהמשך, והתעלמות מוחלטת מהרגש הכרוך בשאלה זו. משהו כמו לומר לעצמנו "זה נושא שטותי, לא קשה לי איתו, אני פשוט לא אקדיש לו זמן".

​

הכחשה פועלת באופן עוצמתי מאד, ופוטרת אותנו בן רגע מרגש שעשוי להיות מעורר קונפליקט. כך למשל, כעס על אדם קרוב שפגע בנו יכול להיתפס כרגש שעלול לסכן את הקשר עם אותו אדם קרוב, או לפגוע לצמיתות בחיבה שלנו כלפיו. לכן, במקום להסתבך עם הכעס שהתעורר, האדם מכחיש את הכעס הן בפני האחר והן בפני עצמו. כדי לא לחוות את הכעס הנפש מייצרת מעין חומת הסתרה שמבצעת פעולת מחיקה של האירוע הפוגע או של הכעס מהמציאות הרגשית הפנימית. כשיישאלו אותנו האם אנחנו כועסים נכחיש "מה פתאום?", האירוע כולו יהפוך להיות זיכרון רחוק, לא בטוח שנזכור את פרטיו באופן מיידי, ועוד זמן מה הוא כולו יישכח. יום אחד יזכיר לנו חבר את היום בו ראה אותנו נפגעים ופתאום יתעורר בנו הרגש ומיד נתמקד במחיקתו מחדש. כדי לייצר חומה מסתירה זו ולתחזק אותה יש צורך בהשקעת אנרגיה רבה בשמירת האירוע והרגש במרחבי השכחה והחזרתם לשם בכל פעם שהם צצים מחדש.

 

בטווח הארוך אדם שמשתמש לעתים תכופות במנגנוני הכחשה עשוי למצוא עצמו מדולל משאבים אנרגטיים, ובעל יכולת פחותה ללמוד מניסיון העבר (התלמיד מהדוגמא הראשונה למשל, לא ילמד את הנושא שהתקשה בו לעולם ואולי אפילו לא יבין למה לא הצליח במבחן).

אסטרטגיה יעילה יותר לניהול רגשות תהיה הדחקה של הרגש, כלומר, שמירה שלו במעין מגירה צידית להתמודדות מאוחרת יותר. היתרון בהדחקה הוא ביכולת ללמוד מן הניסיון, בשמירה על קשר עם המציאות ולא פחות חשוב מכך, הדחקה לא דורשת השקעת מאמץ לשמירת הנושא הלא נעים מודחק כל הזמן. אין צורך בבניית חומת לבנים עבה. ההדחקה היא מנגנון יעיל יותר. ועם זאת ההדחקה מאפשרת את ההפוגה הנדרשת כדי "להתאפס" על עצמנו, לעבור לנושא אחר כדי להתאוורר בזמן הלמידה לבחינה, ולהניח לרגע את הכעס או התסכול בצד כדי לא להגיב בעוצמה חזקה מדי. ההדחקה נותנת לנו הפוגה בריאה מהרגשות כדי לחזור אליהם מאוחר יותר.

​

וכעת הגענו לנקודה החשובה ביותר: כדי שנוכל להדחיק כשורה ובאופן בריא, יש צורך בהכרה בקיומם של הרגשות ובהיכרות עימם. הדחקה לא יכולה להתקיים כשאנחנו לא מכירים בכך שעלו בנו רגשות מסוימים. כדי שאדם יוכל להדחיק ולהכניס למגירה נושא שמטריד את מנוחתו עליו ראשית להכיר ברגשות שהוא מעורר בו. לדעת לתייג את הנושא כדי לשים אותו במגירה הנכונה, כדי שיאפשר לו הפוגה אמיתית ממנו. כאשר הניסיון להדחקה נעשה מבלי להכיר ברגש, הדבר שניסינו להדחיק הופך למחשבה טורדנית - תופעה נפוצה יחסית שמתבטאת בחזרה בלתי פוסקת של מחשבות תוך ניסיון "לפתור" אותן, אך למעשה באופן שלא מייצר הקלה או שינוי במחשבה. אחד התהליכים החשובים שקורים בטיפול פסיכולוגי הוא יצירת קשר עם העולם הרגשי ויצירת חיבור והכרה בין אירועים משמעותיים מחיינו לבין הרגשות שהתעוררו בנו ביחס אליהם. רק כך נוכל להפוך את הנושאים המטרידים אותנו באופן יומיומי לברי הדחקה בריאה.