הפתח להפגת הבדידות בטיפול

אפשר להגדיר את הבדידות כחוסר בקשר, העדר קרבה או תחושת ניתוק. לחוויה הזו נלווים רגשות כמו עגמומיים למדי וביניהם עצב, ייאוש, כאב, פחד, ריקנות. בדידות יכולה להיחוות בדרגות שונות, שניתן לסווג לפי פוטנציאל הקשר שלגביו התפתחה תחושת הבדידות. אמנה אותן:

בדידות מאנשים. ישנן תקופות בחיים, לעתים ממושכות, בהן אדם עשוי להיות מבודד חברתית. בלי אנשים קרובים עימם הוא יכול לדבר, בלי חברים להתרועע עימם, בלי נוכחות חיה לצידו. חוויות כאלו עשויות לקרות בעקבות משברי חיים שמובילים להסתגרות, בשלבי מעבר בחיים בהם אנחנו עוזבים מסגרות חברתיות ומאבדים קשרים שיצרנו, ובגילאים שונים. חוויית הבדידות במקרים האלו היא קונקרטית מאד, ומזכירה לנו עד מהרה עד כמה אנו יצורים חברתיים, שזקוקים לקשר בינאישי כמו שאנו צריכים אויר, מזון או קורת גג. לעתים, בתקופות כאלו, הבדידות עשויה להפוך לפחד ואף לאמונה שאיננו יכולים ליצור שוב קשר אנושי. עם תחושות כמו אלה קשה להתמודד לבד ולעתים קשר טיפולי או מסגרת קבוצתית עשויים להוות פתח ראשוני ליצירת בסיס לקשר ואמונה ביכולת לאהוב ולהיאהב על ידי אחרים.

בדידות במעגל הרחב. קורה שאדם המוקף בחברה ויכול בקלות לייצר לעצמו מפגשים עם אנשים ואף אהדה מצד אנשים רבים, עדיין חש בדידות. אפשר לשייך תחושה זו לנטייה של חלקנו לנהוג בהתאם לדימוי שנראה לנו מיטבי. הרגשה בסיסית שהקשר עם האנשים סביבנו, האוהדים אותנו ונהנים מחברתנו תלוי באופן בו ננהג. דוגמא להתנהלות כזו יכולה להיות אדם שבוחר בזהות חברתית ודבק בה, למשל, המצחיקן או האחראי. כך, בעוד הוא מרגיש שהמקום החברתי שלו בטוח ויציב, הוא עשוי לחוש לעתים שהדימוי "כולא" אותו ומחייב אותו לנהוג באופן מסוים או להסתיר תחושות או מחשבות נוספות שעולות בו ועשויות לסתור את הדימוי. בדידות כזו, בה אנו מוקפים באנשים אוהדים אך חשים בודדים עשויה להותיר אותנו בתחושה מבולבלת ולעתים אף מזויפת, שכן לאורך זמן, החובה לשמר את הדימוי שלנו גם במקרים בהם הוא אינו תואם את התחושה הפנימית, עשויה להוביל להתרחקות מהזהות האותנטית שלנו. במצב כזה, קשר אותנטי עם בני משפחה, חברים קרובים או בזוגיות והיכולת לבטא את עצמך באופן אותנטי בהקשרים הללו יכולים להיות פתח לתהליך של אינטגרציה בין הדימוי לבין הזהות האותנטית. במסגרת טיפול, ניתן יהיה להבין יותר את הדימוי בו בחרנו ולחקור את הסיבות לבחירה הזו, כמו גם למצוא את השילוב המתאים בין ההיבטים האותנטיים בדימוי לבין חלקים שהורחקו בשל הדימוי.

בדידות עם אדם קרוב. לעתים קורה שגם בחברת האנשים הקרובים אלינו ביותר אנחנו חשים שאיננו יכולים להיות עצמנו, שהקשר הקיים עמם חסר אותנטיות או שהעצמי העמוק שלנו לא מסוגל לבוא בתוכו לידי ביטוי. מטופלים רבים מגיעים לטיפול על רקע תחושה של ריחוק מהאנשים הקרובים אליהם. תחושות כאלה יכולות לנבוע מנטיות שהתעצבו בגילאים מוקדמים מאד. למשל, ילד שגדל עם הורים שאינם מסוגלים לשאת עצב או צער רגשי מסיבות שונות, עשוי להבחין בתגובה ההורית המתרחקת כאשר הוא מבטא רגשות כאלה. הדבר יכול להוביל לכך שבכל פעם שעולה בו עצב או צער הוא ממסך אותם ושומר אותם לעצמו, כיוון שההורים לא מסוגלים לתת לכך מענה. בהמשך לכך, אדם עשוי לפתח נטייה לבחור לעצמו קשרים עם אנשים שהריחוק שלהם מרגשות מסוימים דומה. במקרה כזה, הסיכוי שאותו אדם ייפגוש את הרגש בתוך עצמו הוא נמוך. לרוב, אנשים שחשים כך מגיעים לטיפול עם שאיפה להיות פתוחים וגלויים יותר עם המטפל מאשר מה שהרשו לעצמם עד כה. הקשר הטיפולי מאפשר תהליך איטי ומדוד של שיתוף וחשיפה של רגשות שהיו צריכים להיות מוסתרים עד כה. חוויה כזו במסגרת טיפול יכולה להיות משחררת ומספקת מאד.  

בדידות עם עצמי. אדם יכול להיות בודד גם מעצמו. בדומה לכך שאנחנו לא תמיד משתפים את הסביבה בכל מה שעולה בדעתנו, כמו מחשבות שעשויות ליצור אי-נעימות ביחסים עם האנשים הקרובים לנו. לכל אחד מאיתנו ישנם היבטים בעצמו שאותם הוא מסתיר אפילו מעצמו: מחשבות, דימויים, זכרונות או תחושות שאם יעלו בדעתנו עשויים לעורר אי נוחות באופן מיידי. לדוגמא, משאלות להגיע להישגים גדולים באופן יוצא דופן, להחליף את הבוסית בעבודה, להיות בת הזוג של אדם מפורסם. מחשבות אחרות יכולות להיות מתפרצות יותר: תוקפנות כלפי מישהו בדמיון או רגשות הנוגעים למיניות, אלו יכולים להיות גם זכרונות ממעשים שעשינו בעבר וכיום אנחנו מתביישים בהם. ההסתרה של מחשבות ורגשות מהעצמי היא דבר נפוץ ואף בריא לפעמים. אפשר לכנות אותה הדחקה, ההנחה בצד של תכנים שעשויים להפריע לתפקוד היומיומי שלנו. עם זאת, לעתים, בהינתן תנאי חיים מסוימים וכן בשל נטיות אישיותיות שונות, אנחנו עשויים למצוא את עצמו מניחים חלקים שלמים מעצמנו בצד, מנותקים מחלקים אותנטיים בעצמיות שלנו. כאשר אנשים נמצאים בקשר עם חלקים מועטים מהעצמי האותנטי שלהם, הם עשויים מרוב ניתוק להרגיש כאילו אין להם צרכים או רצונות, אין להם משאלות, ובאותה מידה עשויים להתחיל להרגיש ריקנות וחוסר טעם לחיים. בדרך כלל הדבר קורה כאשר הנטייה הבריאה לדחוק מחשבות ותכנים לא נוחים מחוץ לתודעה הופכת למקיפה יותר ויותר.

בנסיבות של תחושת בדידות, הקשר הטיפולי מהווה שער ליצירת קשר עם אדם אחר, לשיתוף רגשות ברמת קרבה גבוהה, לביסוס בחזרה של תחושת האותנטיות, להיכרות עם הרגשות הפנימיים מהם התנתקנו. התהליך הטיפולי מזמין יצירת קשר בתנאים מוחזקים ומוגדרים, כאלה בהם הסיכון לפגיעה הוא קטן, וההזמנה לקרבה היא ברורה ומיידית. מטופלים מגלים לאורך הזמן כמה מורכב יכול להיות לספר את כל מה שעולה על דעתם, כמה נעים להיות בקשר קרוב עם אדם אחר, ולומדים לקבל בחזרה רגשות פנימיים שנותקו לאורך השנים. עם זאת, השיא של התהליך הטיפולי בהתייחס לבדידות הוא דווקא בקשרים שנוצרים בעולם החיצוני, מחוץ לטיפול. אלה שמתבססים על ההיכרות ארוכת הטווח עם החלקים האותנטיים של המטופל, על החיבור מחדש של רגשות שהתנתקו ועל ההכרה בכך שתהליך של יצירת קשר אינטימי, אמיתי ואותנטי הוא ממושך והדרגתי.