ההנחה העומדת בבסיס מרבית התיאוריות הפסיכולוגיות הינה שלא כל הפעולות וההחלטות שלנו מבוססות על חלקים מודעים שלנו. דוגמא מצוינת לכך היא אופן בחירת בני הזוג, בעוד שלעתים תכופות אנחנו יודעים שתכונות מסוימות בבני זוג פוטנציאליים יכולות להקשות עלינו, הנפש שלנו לא מייחסת לכך חשיבות יתרה ואנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים מאוהבים באנשים שהאופי שלהם לא מיטבי עבורנו. גם במקרים יותר יומיומיים ניתן לראות כיצד החלקים הפחות-מודעים שלנו מחליטים בשבילנו אפילו כשאנחנו מתנגדים אליהם. למשל, כשאנחנו מתקשים להימנע מלאכול מזון פחות בריא, או כשלא זוכרים לבצע משימה בעבודה למרות שהיה לנו די זמן, שוכחים במקרה פגישה שרצינו להימנע ממנה, או לא מצליחים להביא את עצמנו להתכונן לבחינה למרות שאנחנו יודעים את המחיר שנשלם על כך. בכל אחד מהמקרים האלו, מתעורר מעין שיח פנימי בין שני חלקים בעצמנו: החלק המודע והיותר-נשלט שמנהל אותנו רוב הזמן, והחלק הפחות-מודע והפחות-נשלט שלפעמים מנהל אותנו ולא פעם גם מפריע למהלך החיים המתוכנן. אנחנו עשויים להגיב בכל מיני דרכים: לכעוס על עצמנו, להתאכזב מעצמנו, להיות סלחניים כלפי עצמנו. מערכת היחסים הזו בין הגורמים בתוך עצמנו היא המוקד של לא מעט מהצרות שלנו, ועדכון של היחסים בין הגורמים האלה יכול להיות הפתח להרגשה טובה יותר. הדרך המיטבית לעשות זאת עוברת בקשר עם המטפל.

​

אחד מהתאורטיקנים שממחישים את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו בצורה יפה מאד הוא כריסטופר בולאס. בולאס מציע שבמובן מסוים, האופן בו ההורים שלנו התייחסו אלינו מינקות ולאורך הילדות, השתרש בנו והפך לחלק מאיתנו, הפך ליחס שלנו לעצמנו. היחס לעצמנו בא לידי ביטוי, בין היתר, בדיבור פנימי: לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו (בלב) משהו כמו: "תירגעי, זה לא יעזור לך להתעקש על זה עכשיו", לפעמים אנחנו נוזפים בעצמנו: "אידיוט, לאן אתה ממהר, סע בזהירות", ולפעמים אנחנו מעודדים את עצמנו: "עוד כמה סיבובים על מכשיר הכושר וסיימת את התרגילים להיום". והכל קורה בינינו לבין עצמנו. הדיבור הזה לעצמנו הוא לא תמיד מודע, כלומר, לפעמים הקול הזה פשוט בא לידי ביטוי במין הרגשה. לדוגמא, מישהי יכולה להרגיש שכשאין לה בן זוג, היא לא שלמה. מישהי אחרת עשויה להרגיש שבכל פעם שהיא גאה בעצמה על הישג כלשהו, מתעוררת אצלה תחושה של אשמה. לפעמים ההרגשה הזו מגיעה גם בלי מקור סביבתי או מצבי, למשל, פתאום את עשויה להרגיש תחושה של ביקורת מבפנים, או מין אכזבה מעצמך, בלי להבין בדיוק למה.

​

התהליכים הרגשיים האלה שמולידים לנו מין הורה-פנימי, הם אחד היסודות שמאפשרים לנו להתנהל בעולם. כדי להיות מאופקים ולהתמודד עם המציאות, אנחנו צריכים לעתים תכופות להסתכל על הדברים מפרספקטיבה יותר רחבה] אם לא היתה לנו יכולת כזו, היינו מגיבים מיד לכל אירוע ולא מצליחים לרסן את עצמנו, לנהל את הצרכים ורצונות שלנו מול הסביבה. למשל, היינו מפסיקים להתאמן בחדר הכושר עם התסכול הראשון, נפרדים מכל בן זוג שאי פעם אכזב אותנו, אוכלים כל מה שעולה בדעתנו וכן הלאה. למעשה, היכולת הזו היא למעשה ברכה גדולה שמאפשרת לנו להיות מי שאנחנו. ובכל זאת, קורה שהיכולת הזו לנהל את עצמנו מסתבכת, שרגשות שונים מתערבבים עם אחרים ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו מגיבים בכל מיני אופנים לכל מיני רגשות שאנחנו לא מבינים מה המקור שלהם והם עשויים להיות לא נעימים ואף מעיקים. למשל, מטופלת שחווה הרבה ביקורת פנימית עשויה להפסיק לנסות לעשות את מה שמעורר את הביקורת, הדבר עשוי לייצר תסכול ותחושה של חוסר מימוש עצמי ובטווח הארוך להוביל למצב רוח ירוד שהיא אינה מבינה מה הרקע שלו. ההתרה של סבך רגשי כזה תוכל להתרחש על ידי גילוי והיכרות עם הנטייה לביקורת פנימית שהחלה את מעגל הרגשות הזה.

​

דרך הקשר בין המטופלת למטפל ובעזרת המסגרת הטיפולית המוגדרת מתאפשר פתח להיכרות עם הממשק בין החלקים המודעים והפחות מודעים של המטופלת. היחסים עם המטפל הם יחסים מיוחדים, הם מתאפיינים בקרבה ופתיחות בין אישית, וכן בהתמקדות ברגשות, בחוויות ובתכנים של המטופלת. תנאי היחסים האלה מאפשרים למטופל מרחב מספיק ניטרלי ובטוח שבו תוכל להתחיל לפגוש את החלקים הפחות מוכרים לה. המחשה טובה של התופעה הזו באה לידי ביטוי בעולם ההורות, ביחס של הורים לילדיהם. לא אחת הורים מוצאים את עצמם מופתעים מהמידה בה התגובות שלהם לילדיהם מזכירה להם יחס דומה מצד ההורים שלהם, "כאילו גישה מסוימת היתה נטועה בי כל הזמן ולא ידעתי שהיא שם", הם עשויים להגיד. דבר דומה קורה במסגרת הטיפולית, המטופלת מתוודעת לאופנים שונים בהם היא מגיבה לתחושות, אירועים, מחשבות, הרגשות. אלה מופיעים בתוך הטיפול והמטפל המיומן מסייע בידה להתוודע אליהם בתגובות שלה אליו ואל התנאים של המסגרת הטיפולית. למשל, מטופלת יכולה להגיב בהתנצלות על מקרים בהם המטפל שגה בתיאום שעת הפגישה הבאה. במקרה כזה, אפשר יהיה להתחיל לברר מדוע הופיעה התגובה הזו מצד המטופלת, מהם הרגשות שהתעוררו בה כשגילתה שהמטפל טעה בשעת הפגישה ומדוע התעוררו דווקא ברגע הזה. כאשר המטופלת מתירה את הסבך מתחיל תהליך של עדכון והיכרות עם חלקים אותנטיים יותר של עצמה. המטופלת יכולה להתחיל לברר מהם הרגשות האמיתיים שמתעוררים בה במצבים שונים. מצבים שבעבר היו מעוררים תגובות רגשיות והתנהגויות אוטומטיות ולא-מודעות.